Talmudi és midrási források
איכה רבה (וילנא) פרשה א ד”ה לט כל עמה
ראה ה’ והביטה, אמר רבי פנחס: עובדא הוה בתרתין נשין זניין באשקלון, דהויין מתכתשן דא עם דא. אמרה חדא לחברתה, כד הויין מתכתשן דא עם דא: לית את אזלא מהכא, דחזיין אפיך כיהודיאתא – לא שרי ולא שביק לך. לבתר יומין איתרצית דא לדא. אמר לה: על כולא שרי ושביק ליך, אלא על דאמרת לי: חזיין אפיך כיהוידיאתא – לא שרי ולא שביק ליך, לכך נאמר ראה ה’ והביטה כי הייתי זוללה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד ב
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב [שופטים ה] צדקות פרזונו בישראל – צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי יהודה נשיאה: אנן עדיפינן מינייכו; בדידכו כתיב [מלכים א יא]: כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד אשר הכרית כל זכר באדום, ואנן הא כמה שני איתניכו גבן ולא קא עבדינן לכו מידי. אמר ליה: רצונך יטפל לך תלמיד אחד. נטפל ליה רבי אושעיא. אמר ליה: משום דלא ידעיתו היכי תעבדו – תקטלינהו כולהו – לא מלכיתו עילויה; תקטלונהו להנך דמלכיתו עילויה – קרי לכו מלכותא קטיעתא. אמר ליה: גפא דרומי! בהא סלקינן ובהא נחתינן.
איכה רבה (וילנא) פרשה א ד”ה נו שמעו כי
“כי אתה עשית”, משל למלך שנשא למטרונה. אמר לה: אל תשיחי עם חברותיך ואל תשאילי מהן ואל תשאילי להן. פעם אחת כעס עליה המלך; טרדה חוץ לפלטין. חזרה על כל שכינותיה ולא קבלוה. וחזרת לפלטין. אמר לה המלך: הא אגישת אפך. אמרה לו: אדני אילולי הייתי משאילה להן ושואלת מהן מנא והוה עבידתי גבה או עבידתה גבי לא הוון מקבלין לי. כך אמר הקב”ה לישראל: אקשיתון אפיכון אמרו לפניו רבון העולמים לא כתבת בתורתך [דברים ז] ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אילולי הוינן משאלין להון ונסבון מינהון ואינון מינן והוית ברתיה גבי או ברתי גביה לא הוו מקבלים לי. הוי “כי אתה עשית”.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד א-ב
דרב חסדא ורבה בריה דרב הונא דאמרי תרווייהו: מאי הר סיני – הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו (שלא קבלו בו תורה. רש”י). והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חמשה שמות יש לו: מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש – שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות – שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן – שפרו ורבו עליה ישראל (דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם, ולא ידענא היכא רמיזא. רש”י), מדבר סיני – שירדה שנאה לאמות העולם עליו, ומה שמו – חורב שמו. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב – שירדה חורבה לאמות העולם עליו.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמות סימן ו
“ותמלא הארץ אותם”. שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם לפרוש מן המטה, שנאמר ותמלא הארץ אותם [וגו’].
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד ב
“ישנו עם אחד” אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו! – אמר ליה: מסתפינא מאלהיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. – אמר ליה: ‘ישנו’ מן המצות. – אמר ליה: אית בהו רבנן (מתשובתו של המן אנו למדין שכך היה אחשורוש משיבו. רש”י). – אמר ליה: ‘עם אחד’ הן. שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך (שמלכות אחת מליאה מהם. רש”י) – ‘מפוזרין’ הם בין העמים. שמא תאמר אית הנאה מינייהו – ‘מפורד’, כפרידה זו שאינה עושה פירות. ושמא תאמר איכא מדינתא (מדינה קטנה. רש”י) מינייהו – תלמוד לומר ‘בכל מדינות מלכותך’. ‘ודתיהם שנות מכל עם’ – דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן (נשים. רש”י), ולא מנסבי לן. ‘ואת דתי המלך אינם עשים’ (אונגריות ומסים וגולגליות וארנונות אינן נותנין. רש”י) – דמפקי לכולא שתא בשה”י פה”י (שבת היום, פסח היום, ואנו אסורים במלאכה. רש”י). ‘ולמלך אין שוה להניחם’ (אין נאה, ואין חשש להניחן. רש”י) – דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן – זורקו ושותהו. ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן – חובטו בק
